<h1>תלמידי רבינו יונה — ע"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז מ"א ע"ב] וקיימא לן כר' יוחנן. יש לתמוה על הרב האלפסי ז"ל שפסק כרבי יוחנן בכאן, ולמעלה הביא דברי שמואל על המשנה שסובר כריש לקיש, ונראה שפסק כמותו. וזו הקושיא מתורצת מתוך תירוץ רש"י ז"ל על קושיא אחרת שמקשה בסוף זה הפרק [מ"ט ע"ב], שבכאן אמר שמואל שברי עבודה זרה מותרין, ובסוף הפרק במחלוקת רב ושמואל פוסקים דכולי עלמא עובדים לשברים. ותירץ רבינו יצחק ז"ל לשם, דהתם מיירי שעיקר עבודה זרה קיים, כגון אילן של אשרה שניתק ממנו ענף, שהענף ההוא אסור, כיון שעיקר העבודה זרה קיים. ודברי שמואל בכאן כשאין עיקר עבודה זרה קיים, דכיון שאין עיקרה קיים, גם שבריה מותרים. אבל רש"י ז"ל תירץ דהתם מיירי כגון שנשתברה העבודה זרה, ואין אנו יודעים אם נשתברה מאיליה אם שברה גוי, וכיון שהוא ספק אמר שמואל שברי עבודה זרה מותרים, דאימור גוי שברה, אבל לפנים מיירי כשראינוה שנשתברה מאיליה ולא שברה גוי, אז ודאי שבריה אסורין, ואפילו שמואל מודה. והשתא אתי שפיר מה שפסק הרב ז"ל כשמואל בסתם, ומה שפסק כרבי יוחנן במפורש, דאפילו שמואל מודה. ואם תאמר והא קיימא לן דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והיאך פסק כרבי יוחנן במחצה וכשמואל במחצה, י"ל שפסק כרבי יוחנן במה שמודה לו שמואל, ופסק כשמואל כיון שהתלמוד פירש המשנה על דבריו, ולא חלק עמו שום חכם. ונראה למורי ז"ל להביא ראיה לפרש"י ז"ל, שפירש (היכא) [דהכא] מיירי בספק, מסוגיית הגמרא, שדרך הוא כשחולקין שני אמוראים והתלמוד חולק על אחד מהם, נראה שהוא סובר כמו האחר. ובכאן הקשה ר' יוחנן לריש לקיש והתלמוד הקשה על רבי יוחנן, ונראה שהוא סובר כריש לקיש. דגרסינן בגמרא, איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש, המוצא שברי צלמים מותרים, שברי עבודה זרה אסורים וכו', דע"ז ודאי עבדוה, מי יימר דבטלוה, הוה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. [ומקשינן ואין ספק מוציא מידי ודאי], והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים, והא הכא דודאי טבל, והוי ספק מעושר ספק אינו מעושר, וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וכו'. וא"ת ומאי קא מקשה, דלעולם אימא לך אין ספק מוציא מידי ודאי, והכא גבי חבר דין הוא שיוציא מידי ודאי, משום דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי, שהחבר רגיל הוא לעשר טבליו. והכי נמי אמרינן בפסחים פרק כל שעה [ט' ע"א], אין חוששין שמא גררה חולדה וכו', ואמרינן בגמרא שאם ודאי גררונהו והוא ספק אם אכלוהו אם לאו אינו צריך בדיקה, כיון שרגילין לאוכלו, דספק הרגיל מוציא מידי ודאי. הכא נמי גבי ע"ז [אע"פ] שודאי עבדוה, וספק אם נשתברה מאיליה אם שיברה הגוי, כיון דרגיל גוי דרתח וקא מתבר לה, כמה דאת אמר [ישעיה ח'] והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו. שמעת מינה כפירוש רש"י ז"ל דהכא מיירי בספק. ומ"מ נראה למורי ז"ל לפסוק הלכה כר' יוחנן בכל ואפילו בסתם. ומה שפסק הרב האלפסי ז"ל כשמואל במקצת אינו נכון אצלו, דהדרינן לכללין שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף יד:</h2>
[לשון הרי"ף לע"ז י"ג ע"א]. ואי פריק ליה בשוה פרוטה [שפיר דמי], והרב אלפסי ז"ל סתם זה הענין ולא פירש מה היתה דעתו. ונראה שרצה לומר דדווקא בדיעבד מותר לחללו, אבל לכתחלה לא. שכך כתב, ואי פריק ליה, שהוא לשון דיעבד. וקשה דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] אמרינן, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרו לך, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומקשי אימור דאמר שמואל בדיעבד, לכתחילה מי אמר, א"ל הני מילי בא"י אבל לדידן אפילו לכתחילה שרי. ותירץ רת"ם ז"ל דדווקא מקרקעי הוא שפודים אותם ואפילו לכתחילה, לפי שא"א לאדם לינצל מהם שלא יהנה, ויבוא לידי מעילה, ולפיכך מותר לפדותם. אבל מטלטלי דיעבד אין לכתחילה לא, לפי שאפשר לו לינצל שלא יהנה מהם. ומשום הכי אמרינן בהמה תעקר כסות וכלים ירקיבו. וכי תימא והא אמרינן בערכין, מעשה דפומבדיתא מקרקעי נמי הוה, כלומר אותו האיש שהקדיש נכסיו בפומבדיתא גם קרקעות היו בחרם, דמשמע מטלטלין היו ומקרקעי נמי, ואפ"ה קאמר רב יהודה זיל אחלינהו אפילו לכתחילה. איכא למימר דכיון שהיה בדבר מטלטלי ומקרקעי, והיה יכול להתיר המקרקעי אפילו לכתחילה, עשה התרה אחת בכל, והתיר המטלטלי אפילו לכתחילה, דכיון שהחרים שניהם בבת אחת איננו נכון להתיר המקצת ולאסור המקצת. אבל ודאי אם החרים מטלטלי בלבד אסור לפדותם לכתחילה. וכי תימא נמי ומנא תימרא שגם מקרקעי היה בחרם שמלשון נכסיה לא משמע בפירוש מקרקעי. ויש לומר שכיון שהתיר רב יהודה לפדותם לכתחילה חזקה שמקרקעי היו, שאם היו מטלטלין לחוד לא היה מתיר לפדותם לכתחילה, כי לא היה חולק על הברייתא שאמרה בפירוש בהמה תעקר כסות וכלים ירקבו. מפי רבי.
